חנינה

חמש־עשרה שנה, לא כולל שליש על התנהגות טובה. אני לא אוכל לבלות את כולן על סף הדלת של התא.
נשפתי. האוויר השתחרר מהגרון רועד וקטוע.
נכנסתי פנימה.
בסיוטים הכי גרועים שלה לא חלמה שירה ביטון, רעיה, אמא לשלושה, קונדיטורית ואישה רגילה לגמרי ממודיעין, שתמצא עצמה בכלא. אבל לשם בדיוק הגיעה, כי שירה לקחה חיים, ועכשיו עליה לשאת בתוצאות.
ביקום המקביל שאליו נקלעה, נאלצת שירה להתמודד עם אבל ואשמה איומים, לצד זעם מכלה; להבין איך לחיות עם הניתוק מכל היקר לה וללא חירותה וללמוד את הדינמיקה החברתית המורכבת עם שאר הנשים בכלא – אסירות וסוהרות כאחת.
לעומתה, אייל, בעלה, שנותר בחוץ עם שתי ילדות קטנות, נאלץ להתמודד לבד עם הכול – מסירוק כינים ועד החובות הכבדים שצברו במהלך המשפט. אבל כשסכנה גדולה מאיימת עליו ועל בנותיהם, אז הוא נדחק לפינה באמת.
שירה מבינה שהסיכוי היחיד שלה להגן על משפחתה תלוי בנכונותה להיישיר מבט אל העבר הלא פשוט שלה, ושניהם, שירה ואייל, לומדים שכדי להמשיך קדימה, עליהם להיעזר בכוחה של הקהילה, בלתי צפויה ככל שתהיה.

בחנינה, מכניסה אותנו מאיה וקסלר אל עולם רגשי ופיזי נדיר בעוצמתו ומפגישה אותנו עם דמויות שלא ישכחו במהרה.
בכתיבתה המאופקת והבנתה העמוקה את נפש האדם, מציעה וקסלר מבט מורכב על טראומה והחלמה ומגלה לדמויותיה וקוראיה גם יחד, כי דווקא במקומות החשוכים ביותר מנצנצים אורות של תקווה, אם רק נשכיל לראות אותם.

מאיה וקסלר נולדה במוסקבה, גדלה ברחובות, גרה בירושלים עם בן זוג ושלושה ילדים. מנהלת את ועד הבית בבניין מעורב בסגנון דו־קיום ירושלמי. אנימטורית זוכת פרסים שהציגה בפסטיבלים בינלאומיים. לא הייתה בכלא, אבל באמת אוהבת עוגות.
חנינה, שזכה בתמיכת קרן רבינוביץ, הוא ספרה הראשון.