1991

"לפעמים אמא אמרה שכל המעמדות האלה הם סתם שטויות ושסבתא של דריה היא בכלל קולחוזניקית בלי שיניים שהזדיינה עם כל הגויים כמו כל הרוסים שהגיעו לארץ, בניגוד אלינו הבוכרים ששמרו על עצמם אבל היא אף פעם לא התווכחה על המקומות שבתחתית הרשימה. בבית הספר שלי היו רוסים, אוקראינים, מולדובנים וכל סוגי הסְטָנים. לאף אחד לא היה אכפת מהרשימה של סבתא של דריה או מהתיקון של אמא. כולנו היינו רוסים מסריחים וכך גם הזדהינו, כגוש אחד, כדי להקל על כולם."

בדירת שיכון בבניין רכבת מתפורר בבאר שבע גדלה יוליה בת הארבע־עשרה עם אבא מובטל ואלים ואמא מורה למוזיקה. הכללים בבית נוקשים: יוליה צריכה לנגב את הקלידים של אבא בלי להשמיע שום רעש, לקלף שישה־עשר גזרים לשני קילו אורז להכנת הפלוב ולא לספק לסימה השכנה הרכלנית עוד תחמושת נגדה. אבל יוליה מקנאה בחופש של דריה, החברה האוקראינית שלה מהבלוק, שחיה כאילו הכול מותר לה, והיא רוצה לבדוק אם גם היא לסבית כמו יובל, אבל גם להתחתן בתולה עם הגבר הבוכרי הנכון.

הספר פורש את חייה של יוליה במשך שלושה עשורים מהעלייה לישראל וההתבגרות בבאר שבע, דרך חיי הנישואים וההיריון ועד לשיחת טלפון אחת שמחזירה אותה ואת אמה הזקנה לטשקנט – אל המקום שממנו הכול התחיל.

1991 הוא רומן חד וחשוף על הגירה שלא נגמרת גם אחרי שמגיעים לארץ, על ריצוי, על אלימות, על התשוקה לחיים אחרים ועל בת שמנסה לברוח מהקול של אמא שלה רק כדי לגלות שהוא כבר מזמן מדבר מתוכה.

זהו רומן הביכורים של אולגה דוידוביץ', ילידת טשקנט, שעלתה עם משפחתה לבאר שבע ב־1991. כיום היא מתגוררת בקיבוץ בית קמה יחד עם בן זוגה ניר, שני ילדיהם ושני חתולים אפורים. מאז שבעה באוקטובר אולגה מקדישה את עצמה לשיקום ולחיזוק מדינת ישראל בסיוע הקהילות היהודיות בקנדה.